<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — בתי מדות בית אחד עשר</h1>
<h2>דף ז.</h2>
כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר, כיצד, (ויקרא י"ג כ"ט) ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, והלא ראש וזקן בכלל עור ובשר היו, משיצאו לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצאו להקל ולהחמיר, להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן, להחמיר עליהם שידונו בשער צהוב. פירוש, להקל עליהם וכו' הוא הדין דמצי למימר שלא ידונו במחיה, אלא שרצה לפרש קולא שאינה אף בשחין ומכוה. כבר ביארנו דין זה עם דין דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כעניינו וחזר הכתוב לכללו, ביאור מספיק. דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו לכללו בפירוש, כיצד, (ויקרא י"ד י"ג) ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש, שאין ת"ל כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא שיצא בדבר חדש לידון בבוהן יד ובבוהן רגל ובאוזן ימנית, יכול לא יטעון מתן מזבח, ת"ל כי כחטאת האשם הוא לכהן, מה חטאת טעונה מתן מזבח אף אשם טעון מתן מזבח. פירוש, בדבר החדש בבוהן יד וכו', ומה שטעון נסכים משא"כ בשאר אשמות, אין זה דבר חדש כי אין זו סתירה אלא תוספת, כמו ד' וה' בטובח ומוכר או סקילה בכי יגח. והקשה הקדוש רבינו נתנאל ע"ה מהא דירושלמי דריש תמיד נשחט (פסחים פ"ה ה"ב) ר"ח קומוי ר' מנא, וחטאתו של מצורע לא לחידוש יצא שתהא טעונה נסכים לשם בעלים, ודבר שהוא יוצא לחידושו אין למדין ממנו, אלמא קרי דבר חידוש מה שטעונה נסכים חטאת מצורע ולא שאר חטאות, ותירץ, דהכי קאמר, כיון דשאר חטאות לא ילפינן מיניה לנסכים בזאת תורת החטאת אם כן גם לשם בעלים דכתיב בחטאת מצורע לא גמר מיניה שאר חטאות מזאת תורת החטאת, אבל לענין שלא ילמדו מכללם אין להוציאם בחידוש הנוסף בו, כדפירשתי גבי אשם מצורע. ולי הקטן נראה לתרץ, דודאי דבר החידוש הוי בוהן יד ובוהן רגל, ולא הוי דבר חידוש נסכים לומר דלא גמר כלל מיניה אף הוא לא יגמור מכללו, למאן דאית ליה, אבל למאן דאית ליה הוא לא גמר מכללו אבל כללו גמר מיניה, הני מילי בדבר שאין בו חידוש כלל כמו מקום המתנות במזבח או כיוצא בזה, אבל נסכים ששאר (אשמות) [חטאות] אינן טעונות נסכים ואסור לנסך על גבי המזבח דבר שאין בו חובה זה נקרא דבר חדש לגבי דכללו לא גמר מיניה אחרי שמצינו בו דבר חדש לגמרי סותר כמו מתן בהונות, ובזה ניחא מה שמקשה למ"ד כללו גמר מיניה אמאי לא גמרינן בשאר אשמות נסכי מצורע, וניחא לפירוש הירושלמי. ועוד נראה לפרש, דהירושלמי סבירא ליה דהדבר חדש לא הוא גמר מכללו ולא כללו גמר מיניה, א"כ בקל לא יליף כללו מיניה אף בדבר שאינו חדש לגמרי, ואילו בדבר החדש אע"פ שאינו סותר כיון דבשאר אשמות אין כיוצא בזה, ולא דמי לכי יגח ולכי יגנוב דיש כיוצא בזה בשאר ניזקין הפסד ממון ג"כ, וכי יכה יש בו מיתה והרג כשאר רוצחין, אבל זה נסכים שאינם כלל ולא כיוצא בהם בשאר אשמות קורא הירושלמי דבר חדש, והך ברייתא דר' ישמעאל סבירא לה הוא לא גמר מכללו אבל כללו גמר מיניה ולכך בעי דבר חדש לגמרי סותר כדפירשתי. ומה שמקשה הקדוש רבינו נתנאל דקינו"ן ע"ה אמאי לא חשיב דבר חדש מה שמקבל מקצת הדם של אשם מצורע בידו אותו מקצת של בהונות, ולי הקטן נראה דלא קשיא משום דאין זה סתירה אם מקצת הדם חוץ למזבח, שהרי שירי הדם היו נשפכים ליסוד אחר הזריקה ומתן דמים למזבח היו קודמין למתן בהונות והקדוש רבינו נתנאל פירש דדבר חדש לא מיקרי אלא מדבר שהכלל מדבר בו, כמו בזאת תורת האשם דכתיב (ויקרא ז' ב') ואת דמו תזרוק על המזבח, ובהכי מתיישב דלא חשיב דבר חדש מה שמקבל ביד כי בכלל האשם לא מיירי בקבלה, ובכלל זה לא יתיישב הירושלמי לפי מה שפירשתי אותם, וכן ק"ק דדבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו דומה לזה, אי לא בעי סתירה כמו שפירשתי. הכא קאמר יכול לא תהא טעון מתן מזבח, ובפרק איזהו מקומן (זבחים מ"ט ע"א) קאמר, יכול לא תהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לפי הך סוגיא דאיזהו מקומן אי לא אהדריה לא גמר מכלליה כל דבר המזבח, אפילו אימורין כיון דיצא מכללו לענין מזבח, והך דהכא סבירא ליה דלעולם גמר מכלליה, רק ממתן דמים דבוהן הוי דבר חדש, ואפילו משחיטת צפון סבירא הך דאיזהו מקומן דלא גמר מכלליה אי לא אהדריה, משום דשחיטה היא צורך הדם דדבר חדש הוי בדם אע"ג דבאשם לא הוי שחיטה דצפון גבי מזבח.
